מיליוני ביציות, אחת בחודש: למה הגוף בכלל מתוכנן ככה?
כולנו למדנו בשלב כלשהו את הסיפור הפשוט: אישה נולדת עם כל הביציות שיהיו לה בחייה, ומגיל ההתבגרות, בערך פעם בחודש, ביצית אחת מבשילה ומשתחררת מהשחלה.
כמה ביציות יש לאישה, בעצם, במהלך החיים? התשובה המדויקת עשויה להפתיע – מיליונים! אבל אם אישה מבייצת רק כמה מאות פעמים במהלך חייה – למה היא צריכה להתחיל את הדרך עם מליוני תאי רבייה?
ומה קורה לכל אלה שלא מגיעים לביוץ?
מתברר שהסיפור של הביציות שלנו הרבה פחות חסכוני – והרבה יותר מעניין – מכפי שלימדו אותנו בשיעורי ביולוגיה.
השיא מגיע עוד לפני שנולדנו
בערך באמצע ההיריון, לעובר ממין נקבה יש בשחלות כ־6–7 מיליון תאי רבייה. זהו המספר הגבוה ביותר שיהיה לה אי פעם.
ומכאן מתחילה הירידה.
עד הלידה נותרים בשחלות בערך מיליון עד שני מיליון זקיקים. בגיל ההתבגרות נשארים כ־300–400 אלף. במהלך כל שנות הפוריות רק כ־400–500 מהם יגיעו בדרך כלל לביוץ.
כלומר, הרוב המכריע של הזקיקים שאיתם אנחנו מתחילות את החיים לעולם לא ישחררו ביצית.
אז לאן הם נעלמים?
בתהליך טבעי שנקרא אטרזיה – תהליך שבו זקיקים מפסיקים להתפתח ומתנוונים. והוא לא מתחיל בגיל 40, וגם לא כשהפוריות מתחילה לרדת. הוא מתחיל עוד לפני שנולדנו וממשיך לאורך החיים.
במילים אחרות: המאגר השחלתי שלנו אינו מחסן סגור שממנו מוציאים ביצית אחת בכל חודש. הוא מאגר דינמי שהולך ומצטמצם כל הזמן.
וגם "ביצית אחת בחודש" היא רק חלק מהסיפור
גם התיאור שלפיו בכל חודש ביצית אחת מתחילה להתפתח, מבשילה ויוצאת לביוץ – מפשט מאוד את מה שקורה בפועל.
זקיקים עוברים תהליך התפתחות ארוך עוד לפני המחזור שבו אחד מהם יבייץ. בהמשך, קבוצה של זקיקים מגיעה לשלב שבו היא מגיבה להורמון FSH וממשיכה להתפתח.
ואז מתחילה מעין תחרות.
אחד הזקיקים נעשה הזקיק הדומיננטי. הוא מגיב היטב לסביבה ההורמונלית, ממשיך לגדול ומפריש יותר אסטרוגן. בדרך כלל הוא יהיה זה שיגיע לביוץ.
והאחרים?
הם מפסיקים להתפתח ועוברים גם הם אטרזיה.
כלומר, מאחורי אותה ביצית יחידה שאנחנו מדברות עליה מסתתר תהליך שלם של התפתחות, גיוס, בחירה ואובדן של זקיקים רבים אחרים.
אז למה צריך כל כך הרבה?
זו כבר שאלה מורכבת יותר – ולמדע אין עליה תשובה אחת סופית.
אחת ההשערות היא שהמספר העצום של תאי הרבייה מאפשר תהליכים של ברירה במהלך ההתפתחות. השערה אחרת מתמקדת בתחרות בין הזקיקים וביכולת של אחד מהם להגיב טוב יותר לסביבה ההורמונלית ולהמשיך להתפתח.
אבל כאן חשוב להיזהר מהסבר שנשמע הגיוני מדי: אי אפשר לומר שכל זקיק שהתנוון היה "לא טוב", או שהזקיק שהגיע לביוץ הוא בהכרח זה שהכיל את הביצית "הטובה ביותר".
הביולוגיה אינה עורכת מבחן קבלה לביציות ובוחרת בכל חודש את המצטיינת.
אנחנו יודעות הרבה על המנגנונים שמובילים להתפתחות הזקיק הדומיננטי ולאטרזיה של האחרים. אנחנו יודעות הרבה פחות על השאלה האבולוציונית הגדולה: למה מלכתחילה התפתחה מערכת שמתחילה במיליונים ומגיעה לביוץ של כמה מאות בלבד.
וכאן מגיע ה־AMH
בשנים האחרונות נכנסה לשיח שלנו בדיקה שלא מעט נשים פוגשות – AMH, אחד המדדים המשמשים להערכת הרזרבה השחלתית.
וכאן נוצר לפעמים בלבול.
בדיקות כמו AMH או ספירת זקיקים אנטרליים באולטרסאונד נותנות לנו מידע על הרזרבה השחלתית – כלומר, על כמות הזקיקים שנותרה ועל האופן שבו השחלות עשויות להגיב, למשל, לגירוי בטיפולי פוריות.
אבל כמות ואיכות הן לא אותו הדבר.
ערך AMH גבוה אינו אומר שיש לאישה "ביציות טובות", וערך נמוך אינו אומר שכל הביציות שנותרו אינן תקינות.
הסיכוי לשינויים כרומוזומליים בביציות עולה בעיקר עם הגיל. לכן אפשר למצוא שתי נשים באותו גיל עם רזרבה שחלתית שונה מאוד – מבלי שההבדל הזה כשלעצמו מספר לנו מהי האיכות הכרומוזומלית של ביצית מסוימת.
וזה הבדל חשוב מאוד, במיוחד כאשר נשים מקבלות החלטות הנוגעות לפוריות שלהן.
הגוף הנשי הוא לא מחסן עם תאריך תפוגה
יש משהו באופן שבו אנחנו מדברות על פוריות נשית שמזמין דימויים של מלאי: "כמה ביציות נשארו", "הרזרבה הולכת ונגמרת", "השעון מתקתק".
אבל השחלה אינה קופסה ובה מספר קבוע של ביציות שאנחנו שולפות אחת־אחת עד שהקופסה מתרוקנת.
זו מערכת ביולוגית פעילה ומשתנה. זקיקים מתחילים להתפתח, חלקם נעצרים, אחרים ממשיכים, ובכל מחזור שבו מתרחש ביוץ – בדרך כלל אחד מהם מגיע לקו הסיום.
אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכן:
"אישה נולדת עם כל הביציות שיהיו לה בחיים"
תדעו שהמשפט הזה נכון – אבל הוא מספר רק חלק קטן מהסיפור.
כי הסיפור המעניין באמת הוא לא רק כמה ביציות יש לנו.
אלא מה הגוף עושה עם כל המיליונים שלא יגיעו לעולם לביוץ.